ביאור:ויקרא טו ב
ויקרא טו ב: "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ, זוֹבוֹ טָמֵא הוּא."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:ויקרא טו ב.
ראו מבנה ויקרא טו
אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ, זוֹבוֹ טָמֵא הוּא[עריכה]
דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם[עריכה]
אלוהים פוקד על משה ואהרון להודיע את העם את דבריו כלשונם.
הפקודה נראית כאילו שמשה ואהרון חייבים להגיד את דברי אלוהים פעם אחת, ובזה נגמר תפקידם. ברור שזאת לא היתה כוונת אלוהים, ויש כאן ציווי להעלות את דברי אלוהים על הכתב, כי חובה ללמד את זה לבני ישראל לדורותם לעד.
אִישׁ אִישׁ[עריכה]
אלוהים מדגיש "אִישׁ אִישׁ" - כל איש (למעשה גם אישה), וייתכן שהיה צריך להיות כתוב 'איש ואישה'.
- אין הבחנה בין עשיר לעני,
- בין זקן לצעיר,
- בין חופשי או עבד,
- בין ישראל לגויים,
- בין כוהן לישראל,
- בין חכם או שוטה.
כל איש שהוא, כאשר הוא חי, ונוזלים או חצי נוזלים זבים ממנו. אין איש שקיבל פטור.
זָב מִבְּשָׂרוֹ[עריכה]
"זָב" - שורש 'זוב' - מטפטף, נוזל, נוטף, נשפך, זורם, נפרד (מילוג). בביטוי "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (שמות ג ח), ניתן להבין שהזיבה יכולה להיות נוזלית כמו חלב ומים, או כמו דבש צמיג או אפילו קשיח כגביש.
דוגמאות: מוּגְלָה, נזלת, רוק, לֵחָה, שתן, קיבה, זרע, דם, מחזור האישה, זעה, דמעות, שעוה מהאוזנים (אולי אפילו חלב אם, צפורנים, שער, קשקשים, או חתיכות עור). כל דבר שהיה חלק מהבשר, ונפרד ממנו. כל הרשימה מכילה חומר אורגני שעלול לשאת מחלות מדבקות ומסוכנות לחיים, אפילו אם אין סימנים באיש או באישה.
- חלק מהרשימה הם דברים רגילים שאינם מסוכנים, אולם צריך להזהר ולרחוץ ידים. המשך הכתוב דן בעיקר בדברים המסוכנים.
(למעשה הכוונה היא גם לחיות, וגם צריך להמנע מזיבה מהן)
- החלק שזב הוא טמא. - ואז מתחיל תאור מה הזב מטמא בהמשך.
תלוי בסוג הזיבה, איש שמבשרו יצאה הזיבה, נגע בזיבתו, ולכן מיד הוא חייב לרחוץ את ידיו, חלקי גופו, ובגדיו שנגעו בזב הטמא, אחרת הוא יהיה טמא ומפזר טומאה לאחרים, ככתוב: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב, וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ביאור:ויקרא טו יא),